עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

אפשר לדבר בטלפון, אסור לסמס

14/11/2013
הגדל

נייר עמדה שפרסם יו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ד"ר יעקב שיינין, קובע כי בניגוד לדעה הרווחת, דיבור בטלפון הסלולארי בזמן הנהיגה, להבדיל מכתיבת מסרונים, או צפייה ביוטיוב אינו מהווה בעיה משמעותית של היסח דעת והנו גורם שולי ביותר במספר ההרוגים בתאונות הדרכים.

 

"היסח הדעת בעת דיבור בטלפון בזמן נהיגה אינו שונה בהרבה מדיבור עם נוסעי הרכב או משמיעת חדשות ברדיו, אבל בוודאי שהוא עדיף על כיוון מכשירים שונים במכונית, עיון במכשיר הניווט, הרהורים ו"חלומות בהקיץ", קובע שיינין.

 

נייר העמדה, אשר הוכן על ידי ד"ר יעקב שיינין וגובה במחקר שערך פרופ' דוד מהלאל מהטכניון, מתריע כי משקל היתר שניתן לדיבור בטלפון סלולארי, גורם לנזק בכך שהוא מסיט את הטיפול מהגורמים המרכזיים האחראים לתאונות הדרכים. היעדר מחקרים עדכניים בנושא, והתבססות על הערכות סובייקטיבית כעובדה, העניקו משקל יתר לסכנות של דיבור בטלפון.

 

יו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, קורא להימנע מאיסורים שיעילותם המדעית לא הוכחה מאחר והם עלולים לגרום לנזקים בלתי הפיכים בהחדרת תורת בטיחות בדרכים לנהגים. הטלת איסור גורף על שימוש בטלפון סלולארי צפויה, להערכתו של שיינין, לגרום לסטיגמה שלילית לכל נושא הבטיחות בדרכים, בקרב הנהגים בכלל, ובקרב הדור הצעיר בפרט. "איסורים מהסוג הנ"ל עלולים להוריד לטמיון את כל מאמצינו במהלך השנים, לגרום לשינוי בתרבות הנהיגה ולהקנות תורת בטיחות בדרכים שהציבור יכול לעמוד בה", כותב שיינין. בנוסף מזהיר שיינין כי הטלת איסור על דיבור בטלפון בעת נהיגה הינו צעד שלא יביא לירידה משמעותית בתאונות הדרכים ובמספר ההרוגים בכבישים, ואף עלול להביא לעליה במספר הנפגעים אם במקום לדבר בטלפון, יעסיקו הנהגים את עצמם באלטרנטיבות אחרות המסיחות את הדעת.

 

התפיסה המוטעית לגבי משקל היתר של הדיבור בטלפון כגורם לתאונות דרכים, התבססה על שני מחקרים בודדים, האחד משנת 1997 (בקנדה) והשני משנת 2005 (באוסטרליה) שעמדו לרשותם מדגמים מוגבלים ובעייתיים, וזכו לביקורות נוקבות והופרכו. שיינין ומהלאל תוקפים את ההסתמכות על מחקרים ישנים אלה שאינם עומדים באמות המידה הסטטיסטיות הנכונות. כך למשל זמן חיבור המחקרים המנחים את קובעי המדיניות היום איננו רלבנטי למציאות הנוכחית שבה כיום פריסת המכשירים הסלולריים גבוהה באופן משמעותי. ובנוסף טוענים שיינין ומהלאל כי הפגם הענק במחקר הוא שלא היו למבצעי המחקר נתוני אמת על דיבור בטלפון בעת התאונה!

 

יעקב שיינין מסתמך על נתוני אמת רחבי היקף שערכה הרשות הפדראלית לבטיחות בדרכים בארה"ב (NHTSA) . על סמך נתונים של 2011 ומדגם של כ-31 אלף הרוגים, רק 1.2% מהנהגים שהיו מעורבים בתאונות קטלניות דיברו, או קראו, או כתבו מסרונים בעת התאונה. עוד קובע המחקר כי רק בכ-5% מסך התאונות (התנגשויות) נעשה שימוש בטלפון סלולארי. כלומר, פחות מ- 5% מכלל תאונות הדרכים היו נמנעות אילו אף נהג לא היה משתמש בטלפון והיה כולו מרוכז בנהיגה ללא שום הפרעה אלטרנטיבית כמו: שיחה עם נוסעי הרכב, האזנה לרדיו וכדומה.

 

על פי הנתונים של 2011 כלל הסחי הדעת מהווים רק כ-10% מכלל ההרוגים בתאונות דרכים בארה"ב. כל שאר ההרוגים נובעים, משכרות, נמנום, אי אמידת מרחקים, מהירויות, וכו'. נייר העמדה מדגיש כי יש להבדיל בצורה חדה בין דיבור בטלפון הסלולארי לבין השימושים האחרים, בעיקר כתיבת מסרונים. שיינין ממליץ למקד מאמצים לאכוף איסור ואף להחמיר בענישה. "הטלפון הסלולארי הוא מחשב רב עוצמה, שהשימוש בו כמחשב בזמן נהיגה משמעותו התעלמות מוחלטת מהנהיגה עצמה. החשש הגדול מהטלפון הסלולארי הוא לא מהשיחה עצמה עם דיבורית או בלעדיה, אלא מגלישה באינטרנט, מקריאה וכתיבת מסרונים, חיפוש בספר הטלפונים, שימוש באפליקציות ניווט ומצפייה  ב-You  Tube. זו הסכנה הגדולה שמכשיר הטלפון החכם טומן היום לנהג".


שיינין מציע הסבר ל"מלחמה" בדיבור בטלפון בכך שהטלפון הסלולרי הוא מכשיר חדש יחסית וכמו כל מכשיר חדש הוא מעורר פחדים בקרב הדור המבוגר יחסית, זה שבעצם קובע את הכללים והנורמות. המאבק בדיבור בטלפון משכיח את העובדה שנהגי משאיות בארה"ב משתמשים במכשירי קשר לשמירת ערנות, נהגי מוניות משתמשים מכשירי הקשר באופן תדיר כאמצעי עבודה, כל הנהגים משוחחים עם חבריהם לנסיעה, מכוונים מכשירים תוך כדי נהיגה (מזגן, רדיו וכ') והדברים האלה אינם נתפסים עוד כמסיחי דעת מהנהג אלא כחלק אינטגרלי מתהליך הנהיגה.

 

הימנעות מוחלטת משימוש בטלפון, קובע שיינין, אולי תוכל להביא בישראל לירידה ממוצעת של עד 4 הרוגים בשנה, אבל היכולת להשיג הימנעות זו צפויה להיות משימה כמעט בלתי אפשרית. ובמקביל קיים חשש שאנו עלולים לפספס את היעד שנקבע בתוכנית הרב שנתית להוריד את מספר ההרוגים ביותר מ-70 איש, עד 2020. ואנו חייבים לזכור שהמשימה היא להציל מקסימום חיי אדם בתקציב נתון שעומד לרשותנו.

 

עם זאת מסייג שיינין את המלצתו לכל שימושי המחשב האחרים של הטלפון הסלולרי, אשר מחייבים מבט על המסך. שימושים אלו  יש לאסור כיוון שזה לא היסח דעת בזמן נהיגה זוהי התעלמות מוחלטת מהנהיגה עצמה. עוד אומר שיינין כי האיסור לאחוז בטלפון הסלולרי בעת נהיגה הוא נכון והכרחי, אבל לא מכיוון שיש הבדל בין לשוחח עם דיבורית או בלעדיה, אלא כי זה מונע אפשרות לכתוב מסרונים ומקטין משמעותית את היכולות לקרוא ולראות את המסך. כלומר האיסור נכון והכרחי, הסיבה הרשמית לכך, ממש לא רלוונטית.

 

מסרונים- בכל הנוגע לשימוש במסרונים, קובע שיינין, כי יש הכרח לאכוף איסור זה ואולם האכיפה היא קשה ויקרה כלכלית. הדרך האפקטיבית לאכוף זאת היא באמצעות אופנועים ומכוניות מוסוות בדרכים עצמן, ועל כן כנראה כמויות האכיפה תהינה מוגבלות. פעילות זאת תתאפשר מהיבט ההרתעה רק אם הענישה תהיה חמורה ביותר הן בגובה הקנס והן במספר הנקודות, דבר המחייב חקיקה מתאימה.

 

ד"ר שיינין מציין כי בהיעדר כל מחקר ישראלי מקיף, יש להשתמש בנתונים האמריקאים משנת 2011 כמייצגים את המציאות בעולם המפותח ולא להסתמך על שני מחקרים, ישנים, בעייתיים ולא מייצגים. 

 

על מנת לבנות מאגר מידע אמין ומלא על הקשר בין שימוש בטלפון סלולארי לתאונות בישראל, קורא שיינין למשטרת ישראל להתחיל לאסוף באופן מידי מחברות הסלולר, מידע מלא על השימוש בטלפון הסלולארי עלי ידי הנהג, אם היה שכזה, בעת כל תאונה קטלנית. ד"ר שיינין יציע למועצת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לממן בניית מאגר מידע שכזה כבר בשנת 2014, כחלק ממרכז המידע הלאומי שיוכל לשמש את אגף המחקר ברשות (שיקום) לביצוע מחקרים יישומיים בתחום.

עבור לתוכן העמוד